אחרי שנים רבות של מיילדות בהם ליוויתי הרבה תאומים בלידתם, נפלה בידי הזכות להיות נוכחת בלידת תאומים אחרת. שונה מכל מה שידעתי או שחשבתי ובטח אחרת ממה שמתרחשת בחדרי לידה.
אלו היו התאומים הכי קרובים וחשובים בשבילי, התאומים של ביתי
עברו כמה חודשים מאז מאז חזיתי בפלא של לידת התאומים ההיא. מאז אני חושבת איך לספר את מה שראיתי שם, את הבלתי מובן מאליו.
בדרך כלל בלידת תאומים, ממתינים לתינוק הראשון ואז, מאיצים בשני לצאת. כך שבדרך כלל הפרש הזמנים בין הראשון לשני הוא בין דקה לחמש דקות. כן, זה מה שקורה כשנולדים תאומים. בניתוח קיסרי הם נשלפים אחד אחרי השני בהפרש של דקה. בלידה רגילה, אם תשאלו, תמיד תקבלו את התשובה שיש בניהם הפרש של חמש דקות.
התאומים, לשמחתנו, קיבלו הזדמנות להיוולד בדיוק כפי שרצו מבלי שאף אחד יפריע להם.
תיאמנו מראש עם רופא פרטי, בעל אג'נדה פתוחה ומאפשרת יותר, שילווה את הלידה. בפגישה המקדימה סיכמנו איתו שאם הכול תקין, אנחנו לא מעוניינים שיאיצו בתהליך.
הרופא כמובן אמר שרוב התאומים נולדים מוקדם, אך אם ההריון יימשך, אז הנוהל הוא בשבוע 38 לזרז את הלידה. והוסיף "חשוב שתדעי בלידת תאומים, בעיקר במצב בו העובר הראשון במצג ראש והעוברית השנייה במצג עכוז, הרבה פעמים העובר הראשון נולד בלידה רגילה והעוברית השנייה בניתוח קיסרי. כדאי שתיקחי בחשבון את כל האפשרויות."
נראה לי שלקחנו הכול בחשבון. אך היינו גם באמון מלא בתהליך, בביתי ובתאומים.
ההריון נמשך בבריאות וחיוניות. העוברים צמחו יפה ואימא שלהם הרגישה מצוין. פרט למשקל שלא היה מופרז אך בכל זאת, תאומים גדולים היה יותר ויותר קשה לשאת.
בשבוע 38 הלכה לביקורת כדי לוודא שהכול תקין והבטיחה לרופא שיתראו בקרוב. ואכן כך היה.
הלידה החלה בשבוע 38 וארבעה ימים, העוברים היו בשלים ובהערכת משקל כל אחד שקל כשלושה קילוגרם. החלו צירים ידידותיים שהתגברו בהדרגה ובצורה רכה.
הגענו לחדר לידה כשביתי בפתיחה של 6 ס"מ לערך. התקדמה יפה בתהליך הלידה תוך פעילות מלאה, הליכה, ריקוד, מים, ואף שירה.
והינה הפתיחה מלאה והעובר הראשון מתחיל להתקדם לכיוון התעלה, ומה שאני רואה מהצד, הוא שהעוברית, שנמצאת במצג עכוז, מתקדמת עם הראש כלפי מטה.
בכל ציר העובר המוביל מתקדם ומפנה מקום בחלק העליון של הרחם. הראש של העוברית השנייה מוביל ומקיף את העכוז של העובר הראשון ולאט לאט העוברית השנייה מניעה את הראש כלפי מטה. ממש עושה סיבוב שלם.
התינוק הראשון נולד, ללא כל התערבות. אף אחד לא נגע. לא בפרינאום, לא בראש העובר, לא חילץ כתפיים, התינוק עשה הכל בעצמו. פשוט חיכינו שיצא לאט בקצב הנשימה של האימא המדהימה.
בשלב זה העוברית השנייה הייתה במצג רוחבי עם הראש יותר אלכסוני כלפי מטה.
מאחר והכל היה תקין ביקשנו מהרופא שהתהליך ימשיך ללא כל התערבות, ללא זירוז, היפוך או משיכות מיותרות.
וכך עם מתמר המוניטור עקבנו אחר הדופק שלה ואחר ההתקדמות שלה. כשהגיעה למצג ראש, החלו שוב צירים שכיוונו אותה כלפי מטה. כחצי שעה עברה מאז שהתינוק הראשון נולד ועד שנולדה לה התינוקת השנייה. בלידה זורמת, רכה, בצורה מפתיעה למד, למרות חבל טבור קצר מאוד באורך של כ-25 ס"מ בסך הכול. אפילו לרגע העוברית לא הורידה דופק. פשוט חיכינו שתעשה את המסע שלה, בקצב שלה.
כבר שנים רבות אני מיילדת. ליוויתי לא מעט תאומים על פי נהלי בית החולים. ברגעים אלו התבוננתי לרופא בעיניים ואמרתי - "שים לב הכול קורא מאליו, אין צורך להכניס יד ולמשוך את העובר השני ולהפוך אותו למצג ראש. אין צורך לזרז את הלידה. פשוט לחכות בסבלנות ולתמוך בתהליך."
מי אמר שתאומים לא מתנהגים כך בכל לידה?
אולי אם לא יפריעו, לא יאיצו, לא יתנו פיטוצין, לא ימשכו את העובר השני, אולי, אם בסופו של דבר האינסטינקט הטבעי של העובר הוא לעשות את דרכו מטה כשראשו מוביל בסופו של דבר, לא משנה מה המצג שלו. למעשה זה יהיה ממש בסדר גם אם העכוז יוביל.
האם זה מזל שלנו או בעצם בורות של מערכת הבריאות שמאמינה בשליטה וניהול התהליך ללא הקשבה לעובר ולתהליך הטבעי שקורה?
אני מודה שאני מרגישה ברת מזל על שזכיתי לחזות בפלא הזה.
זו חוויה שרק חיזקה יותר את האמון שלי בתהליך, באישה ובעוברים אשר יודעים הרבה יותר מאתנו.
